נרצה למצוא את השטח מתחת לגרף של פונקציה.
זהו אינו שטח שלו נוסחה ברורה ולכן ננסה להעריך את השטח על ידי חילוקו לחלקים יותר קטנים.
הם מתחילים להיות קצת דומים למלבנים או טרפזים ישרי זווית. נקח את הערך הפונקציה עבור x במרכז כל קטע כזה ונחשב את הריבוע עם הערך הזה כפול אורך הקטע - שאותו אנחנו יודעים במדוייק.
זה נותן לנו הערכה של השטח, אך זה לא ממש מדוייק - יהיו קטעי שטח שאותם אנו מפספסים.
איך נוכל לשפר את הקירוב? נחלק ליותר מלבנים. ככה נתקרב יותר ויותר לשטח האמיתי שמתחת לגרף. נשים לב שיש פה משהו גבולי - ככל שמספר המלבנים שואף לאינסוף, או ככל שאורך כל מלבן שאוף לאפס, נתקרב לערך האמיתי של השטח.
הגדרות
סכום רימן
הגדרה 1 (חלוקה)
תהי f פונקציה חסומה בקטע [a,b]. חלוקה של [a,b] היא
P={a=x0<x1<x2<⋯<xn=b}
הגדרה 2 (אורך קטע i בחלוקה)
Δxi=xi−xi−1
הגדרה 3 (פרמטר החלוקה)
λ(P)=imax{Δxi}
הגדרה 4 (סכום רימן)
תהי P חלוקה של [a,b] ותהי f חסומה. נבחר נקודות ci∈[xi−1,xi] כאשר 1≤i≤n. אזי, הסכום
i=1∑nf(ci)Δxi
נקרא סכום רימן שמתאים לחלוקה, לבחירה ול-f.
כעת נרצה להסתכל על בחירות מאוד מסויימות של סכומים כאלו - הבחירות האלו יהיו שבכל מלבחן בחלוקה נקח את הערך הכי גדול והערך הכי קטן.
לכל ε>0 קיימת δ>0 כך שלכל חלוקה P עם λ(P)<δ מתקיים U(P)−L(P)<ε.
הוכחה:
(3) ⇐ (2): מיידי. (זה תנאי לוגי)
(2) ⇐ (1): יהי ε>0. לפי הנתון, קיימת חלוקה Pε כך ש-U(Pε)−L(Pε)<ε.
0≤PinfU(P)−PsupL(P)≤U(Pε)−L(Pε)<ε
זה נכון לכל ε>0 ולכן PinfU(P)−PsupL(P)=0. לכן f אינטגרבילית.
(1) ⇐ (3): נתון כי f אינטגרבילית לפי דרבו ב-[a,b]. נסמן I=a∫bf(x)dx. יהי ε>0.
מכיוון ש-I=PsupL(P,f), לפי ההגדרה השקולה של סופרמום, קיימת חלוקה P של [a,b] כך שמתקיים:
I−2ε<L(P,f)≤I
באופן דומה, מכיוון ש-I=PinfU(P,f) קיימת חלוקה Q של [a,b] כך שמתקיים:
I≤U(Q,f)<I+2ε
לכן מתקיים:
U(Q,f)−L(P,f)<I+2ε−I+2ε=ε
נגדיר R=P∪Q עידון משותף של P,Q. לפי משפט מתקיים:
L(P,f)≤L(R,f)∧U(R,f)≤U(Q,f)
ולכן מתקיים:
U(R,f)−L(R,f)≤U(Q,f)−L(P,f)<ε
כנדרש. ∎
משפט
אם f מונוטונית וחסומה ב-[a,b] אז f אינטגרבילית.
הוכחה:
נניח בה"כ כי f מונוטונית עולה. אם f(a)=f(b), אזי f קבועה ולכן אינטגרבילית.
אחרת, f(a)<f(b). יהי ε>0 ותהי P חלוקה עם λ(P)<f(b)−f(a)ε.
אזי:
הוכחה:
לפי קנטור-היינה, f רציפה במ"ש ב-[a,b]. יהי ε>0.
נקח δ>0 שמתאים ל-b−aε בהגדרה של רציפות במ"ש. תהי P חלוקה עם λ(P)<δ. אזי,
U(P)−L(P)=i=1∑n(Mi−mi)Δxi↓לפי ווירשטראס,mi=f(βi),Mi=f(αi) כך ש-αi,βi קיימים iלכל ∣αi−βi∣≤Δxi≤λ(P)<δ:iלכל ∣f(αi)−f(βi)∣<b−aε רציפה במ"ש ולכן f=i=1∑n∣f(αi)−f(βi)∣Δxi<i=1∑nb−aεΔxi=b−aεi=1∑nΔxi=b−aε(b−a)=ε
ולכן, לפי משפט, f אינטגרבילית. ∎
משפט
אם f רציפה פרט למספר סופי של נקודות אי-רציפות, אז f אינטגרבילית.
f אינטגרבילית ב-⟺[a,b] קיים מספר ממשי I כך שלכל ε>0 קיימת δ>0 כך שלכל P עם λ(P)<δ מתקיים:
i=1∑nf(ci)Δxi−I<ε
לכל בחירה של c1,…,cn כך ש-ci∈[xi−1,xi].
הוכחה:
⇐: נתון כי f אינטגרבילית. נסמן I=a∫bf ובנוסף Σ=∑i=1nf(ci)Δxi. לפי תנאי 3, לכל ε>0 קיימת δ>0 כך שלכל P עם λ(P)<δ מתקיים 0≤U(P)−L(P)<ε.
בנוסף מתקיים כי L(P)≤I≤U(P) וגם L(P)≤Σ≤U(P) ולכן:
−ε<L(P)−U(P)≤Σ−I≤U(P)−L(P)<ε⇓∣Σ−I∣<ε
⇒: נתון כי קיים מספר ממשי I כך שלכל ε>0 קיימת δ>0 כך שלכל P עם λ(P)<δ מתקיים: i=1∑nf(ci)Δxi−I<2ε לכל בחירה של c-ים.
לפי תכונות ערך מוחלט מתקיים:
I−2ε<i=1∑nf(ci)Δxi<I+2ε
זה מתקיים בפרט עבור סכום רימן המקסימלי, הלוא הוא סכום דרבו עליון ועבור סכום רימן המינימלי, הלוא הוא סכום דרבו תחתון ולכן:
I−2ε<L(P,f)≤U(P,f)<I+2ε
לכן, מתקיים כי:
U(P,f)−L(P,f)<I+2ε−(I−2ε)=2ε+2ε=ε
לכן, לפי משפט, f אינטגרבילית בקטע [a,b]. ∎
הערה
אם I קיים אז I=a∫bf.
אם I קיים אז הוא יחיד: נניח שגם J מקיים את התנאי.
יהי ε>0. קיימים δI,δJ כך שמתקיים המשפט. נקח δ=min{δI,δJ}. אזי:
∣I−J∣=∣I−Σ+Σ−J∣≤∣I−Σ∣+∣J−Σ∣<ε+ε=2ε
זה נכון לכל ε>0 ולכן I−J=0 כלומר I=J.
אם f מקיימת את התנאי השקול עם סכומי רימן, אז f חסומה. הסבר:
נבחר ε=1 ונקח δ מתאים מהתנאי. תהי P חלוקה עם λ(P)<δ. נניח בשלילה כי f לא חסומה, בה"כ מלמעלה.
אזי, קיים קטע [xk−1,xk] בחלוקה P שבו f לא חסומה מלמעלה. נבחר ci-ים ונסתכל על:
i=1∑nf(ci)Δxi=i=1i=k∑nf(ci)Δxi+גדול כרצונינוכי f לא חסומהבקטע ה-kf(ck)Δxk
לכן, סכומי רימן לא חסומים מלמעלה ולכן, לא קייםI כך שלכל בחירה של ci-ים ∣Σ−I∣<ε. סתירה!
האינטגרל מוגדר רק עבור a<b כך ש-a∫b. אך מה קורה אם a=b או a>b? נדרש להגדיר באופן ידיני.
הגדרה 10 (אינטגרל מסויים עבור קטע 0)
a∫af=0
הגדרה 11 (הנגדי לאינטגרל מסויים)
יהיו a<b. אזי:
b∫af=−a∫bf
הערה
אם נניח הפונקציה יורדת מתחת לגרף, f(ci)Δxi הוא בעצם השטח מעל הגרף, עד לציר ה-x, בסימן −.
אינטואיציה: תורם "שטח בסימן −".
תכונות האינטגרל המסויים
משפט (תכונות האינטגרל המסוים)
אם f אינטגרבילית ב-[a,b] אז היא אינטגרבילית בכל קטע [c,d] שמוכל ב-[a,b].
אדיטיביות: אם f אינטגרבילית ב-[a,b] וב-[b,c] אז היא אינטגרבילית ב-[a,c] ומתקיים a∫cf=a∫bf+b∫cf.
ליניאריות: אם f,g אינטגרבילית ב-[a,b] ו-c קבוע ממשי אז a∫b(f+g)=a∫bf+a∫bg,a∫bcf=ca∫bf.
אם f:[a,b]→[c,d] אינטגרבילית ו-g:[c,d]→R רציפה אז ההרכבה g∘f אינטגרבילית ב-[a,b].
אם f אינטגרבילית ב-[a,b] אז גם fn אינטגרבילית ב-[a,b] לכל n∈N.
אם f,g אינטגרביליות ב-[a,b] אז המכפלה fg אינטגרבילית ב-[a,b].
אם f אינטגרבילית ב-[a,b] אז ∣f∣ אינטגרבילית ב-[a,b] ומתקיים a∫bf≤a∫b∣f∣.
א. אם f≥0 אינטגרבילית ב-[a,b] אז a∫bf≥0.
ב. אם f>0 אינטגרבילית ב-[a,b] אז a∫bf>0.
מונוטוניות: אם f≥g אינטגרבילית ב-[a,b] אז a∫bf≥a∫bg.
אם f אינטגרבילית ב-[a,b] ו-m≤f≤M אז m(b−a)≤a∫bf≤M(b−a).
עה"ב האינטגרלי: אם f רציפה ב-[a,b] אז קיימת a≤c≤b כך ש-a∫bf=f(c)(b−a).
אם f רציפה ב-[a,b] ו-g אינטגרבילית ובעלת סימן קבוע ב-[a,b] אז קיימת a≤c≤b כך ש-a∫bfg=f(c)a∫bg.
אם f אינטגרבילית ב-[a,b] ו-g שווה ל-f פרט למספר סופי של נקודות, אז g אינטגרבילית ב-[a,b] ומתקיים a∫bg=a∫bf.
הערה
גם אם b<a<c אזי הסעיף השני של המשפט עדיין נכון באותה התצורה:
a∫cf=a∫bf+b∫cf
הוכחה:
לפי אדיטיביות, b∫cf=b∫af+a∫cf. נעביר אגפים:
a∫cf=b∫cf−b∫af↓הגדרה=b∫cf+a∫bf
∎
דוגמה
נביט בפונקציה:
f(x)={1−2n−111x∈[1−2n−11,1−2n1]x=1
הפונקציה f חסומה ומונוטונית עולה ולכן אינטגרבילית, אבל יש ל-f אינסוף נקודות אי-רציפות.
הוכחה: (1)
יהי ε>0. קיימת חלוקה Q של [a,b] כך ש-U(Q)−L(Q)<ε.
תהי P חלוקה שמעדנת את Q ע"י הוספת c,d. אזי:
U(P)−L(P)↓לפי משפט≤U(Q)−L(Q)
תהי P חלוקה של [c,d] המתקבלת ע"י P∩[c,d]. אזי:
U(P)−L(P)↓U−L=∑i=1n(Mi−mi)Δxiאגף שמאל הוא סכום של חלק באגף ימין0≤מהמחוברים ה≤U(P)−L(P)≤ε
∎
הוכחה: (2)
יהי ε>0. נגדיר δ=min{δ1,δ2,M−nε} כאשר δ1,δ2 מהגדרת אינטגרביליות לפי סכומי רימן ב-[a,b] וב-[b,c]. בנוסף m=inff,M=supf בקטע [a,b].
תהי P חלוקה של [a,c] שמכילה את b עם λ(P)<δ. לכל בחירה של ci-ים מתקיים:
i=1∑nf(ci)Δxi−a∫bf+b∫cf↓אי שוויון המשולש≤i=1∑sf(ci)Δxi−a∫bf+i=s+1∑nf(ci)Δxi−b∫cf<ε
אם P חלוקה של [a,c] שלא מכילה את b עם λ(P)<δ. נגדיר Q חלוקה חדשה באופן הבא:
Q={a=x0<x1<x2<⋯<xk−1<b<xk<⋯<xn=c}
כאשר לכל x∈Q כך ש-x=b מתקיים x∈P. (הערה:Q היא בעצם עידון של P)
תהי {ci} בחירה של נק' עבור P. נשתמש באותן ci עבור Q. נניח בה"כ כי b≤ck≤xk ונבחר את b עצמה עבור [xk−1,b] בחלוקה Q. אזי:
⇐ לפי ההגדרה השקולה, f אינטגרבילית ב-[a,c] ומתקיים: a∫cf=a∫bf+b∫cf. ∎
שיעורי בית (HW)
הוכיחו את (3).
ניתן גם להוכיח את (4) אם רוצים.
הוכחה: (5)
לפי (4), עם g(x)=xn. זוהי פונקציה אלמנטרית ומוגדרת על כל R ולכן היא רציפה בכל R ובפרט בקטע [a,b].
לכן, הפונקציה fn אינטגרבילית ב-[a,b]. ∎
הוכחה: (6)
f∘g=21((f+g)2−f2−g2)
הפונקציות f2,g2 אינטגרביליות לפי (5).
הפונקציה f+g אינטגרבילית לפי ליניאריות(2) ואז, לפי (5) נקבל כי (f+g)2 אינטגרבילית.
לכן, לפי ליניאריות(2) ו-(3) נקבל כי 21((f+g)2−f2−g2) אינטגרבילית. ∎
הוכחה: (7)
הפונקציה ∣f∣ אינטגרבילית לפי (4) עם g(x)=∣x∣. בנוסף, −∣f∣≤f≤∣f∣ ולכן, לפי 9: a∫bf≤a∫b∣f∣ וגם −a∫bf≤a∫b∣f∣⟸−a∫b∣f∣=a∫b−∣f∣≤a∫bf ולכן:
a∫bf≤a∫b∣f∣
∎
הוכחה: (8 א')
L(P,f)=i=1∑n0≤נתוןf≥0miΔxi≥0⟹a∫bf≥0
∎
שיעורי בית (HW)
נסו לבד להוכיח את ′ב8 - קשה!.
רמז: הלמה של קנטור
הוכחה: (9)
נגדיר h=f−g≥0. (זאת מכיוון שנתון f≥g) לכן, לפי (8):
0≤a∫bh=a∫b(f−g)↓(3)=a∫bf−a∫bga∫bg≤a∫bf
∎
הוכחה: (10)
מיידי מ-(9). ∎
הוכחה: (11)
לפי (10) מתקיים m(b−a)≤a∫bf≤M(b−a). לכן:
m≤b−aa∫bf≤M
לפי משפט ערך הביניים(f רציפה), קיים a≤c≤b כך ש-f(c)=b−aa∫bf ולכן:
a∫bf=f(c)(b−a)
∎
המשפט היסודי
משפט
תהי f אינטגרבילית ב-[a,b]. נגדיר F(x)=a∫xf(t)dt.
אזי F רציפה ב-[a,b].
הערה (ענן המחשבות)
צ"ל: F(x) רציפה. ⇐ איך נעשה זאת? נקח נקודה x0∈(a,b) ונוכיח כי F רציפה ב-x0 (הראו לבד עבור x0=a,x0=b)
צ"ל: limx→x0F(x)=F(x0). ⇐ איך נעשה זאת? נלך להגדרת הגבול.
יהי ε>0. צ"ל: קיימת δ>0 כך ש-0<∣x−x0∣<δ מתקיים ∣F(x)−F(x0)∣<ε. ⇐ נתחיל לכתוב ונראה מה צריך.
כל פונקציה אינטגרבילית היא חסומה לכרגע - לפי מה שראינו עד כה. לכן, נוכל להשתמש בזה ולחסום את הפונקציה ע"י איזה M>0.
לכן, לבסוף, נראה כי נוכל להגדיר δ=Mε.
הוכחה:
יהי x0∈(a,b). הפונקציה f אינטגרבילית ולכן חסומה. יהי M>0 חסם של ∣f∣. נגדיר δ=Mε ואז אם ∣x−x0∣<δ מתקיים:
עבור x>x0:
∣F(x)−F(x0)∣=a∫xf(t)dt−a∫x0f(t)dt↓לפי אדיטיביות=x0∫xf(t)dt↓אי שוויון המשולש האינטגרלי≤x0∫x∣f(t)∣dt↓מונוטוניות<x0∫xM=M∣x−x0∣<Mδ=ε
עבור x<x0:
∣F(x)−F(x0)∣=a∫xf(t)dt−a∫x0f(t)dt↓לפי אדיטיביות=x0∫xf(t)dt=x∫x0f(t)dt↓אי שוויון המשולש האינטגרלי≤x∫x0∣f(t)∣dt↓מונוטוניות<x∫x0Mdt=M∣x0−x∣<Mδ=ε
לכן, לפי הגדרת הגבול, limx→x0F(x)=F(x0) ולכן, לפי הגדרה, F(x) רציפה בכל נקודה x0∈(a,b) ולכן F רציפה ב-(a,b).
עבור x0=a ו-x>a מתקיים:
∣F(x)−F(x0)∣=x0∫xf(t)dt−x0∫x0f(t)dt↓הגדרה=x0∫xf(t)dt↓באות האופן כמו ממקודם<M∣x−x0∣<Mδ=ε
לכן, לפי הגדרת הגבול, limx→x0F(x)=F(x0) ולכן, לפי הגדרה, F(x) רציפה בנקודה a.
באותו האופן, F(x) רציפה בנקודה b.
לכן, F רציפה בקטע [a,b]. ∎
משפט (המשפט היסודי)
תהי f רציפה ב-[a,b]. נגדיר F(x)=a∫xf(t)dt.
אזי F גזירה ב-[a,b] ומתקיים F′(x)=f(x).
אינטואיציה:
נרצה לחשב את השטח מתחת לגרף. לפי האינטגרל המסויים נקבל:
F(x+h)−F(x)≈h⋅f(x)
לכן:
F′(x)≈hF(x+h)−F(x)≈f(x)
הוכחה:
יהי x0∈(a,b). נחשב את F′(x0) לפי הגדרת הנגזרת:
בגלל הגבולות אנו לא יכולים לבצע בדיוק את המשפט היסודי. אזי, נגדיר F(x)=0∫xsintdt. הפונקציה sint היא רציפה ולכן, לפי המשפט היסודי, F′(x)=sinx.
נשים לב כי G(x)=F(x+x2). לכן, לפי כלל השרשרת:
G′(x)=F′(x+x2)⋅(2x+1)=(1+2x)sin(x+x2)
משפט
תהי f רציפה ואינטגרבילית בתחום [a,b] ויהיו α,β:R→R גזירות ב-[a,b].
נגדיר F(x)=α(x)∫β(x)f(t)dt. אזי:
F′(x)=f(β(x))β′(x)−f(α(x))α′(x)
הוכחה:
נגדיר G(x)=0∫xf(t)dt. הפונקציה G רציפה מרציפותה של f לפי משפט(שקדם למשפט היסודי) ולכן, לפי המשפט היסודי: G′(x)=f(x).
המשפט היסודי קושר בין אינטגרל מסויים לנגזרת וקיום פונקציה קדומה.
האם במידה ו-f אינטגרבילית אזי יש ל-f פונקציה קדומה?
האם במידה ול-f יש פונקציה קדומה אזי f אינטגרבילית?
פתרון (1): הטענה אינה נכונה.
נקח פונקציה f בעלת מספר סופי של נקודות אי רציפות מסוג קפיצה. לכן, לפי משפט, f אינטגרבילית.
נניח בשלילה כי יש לה פונקציה קדומה F. אזי מתקיים F′(x)=f(x). לכן, לפי מסקנה מדרבו, ל-f רק נקודות אי רציפות מסוג עיקרי בסתירה לכך ש-f בעלת נקודות אי רציפות מסוג קפיצה.
נוכל לבחור את הפונקציה:
f(x)={10x≥0x<0
פתרון (2): הטענה אינה נכונה.
נביט בפונקציה: f(x)=2x+11. לפונקציה הזו מתקיים: ∫f(x)dx=x+1+c ולכן, F(x)=x+1 הינה פונקציה קדומה שלה.
נניח בשלילה כי f אינטגרבילית ב-[−1,1]. אזי, לפי משפט, f חסומה ב-[−1,1]. בסתירה לכך ש:
x→−1+lim2x+11=∞
לכן, f אינה אינטגרבילית.
שימושים של האינטגרל המסויים
בינתיים ראינו שימוש אחד - שטח מתחת לגרף. נרצה כעת לראות אילו שימושים נוספים יש לאינטגרל המסויים.
שטח בין גרפים:
a∫b∣f−g∣
הוכחה: לבד
אורך של עקום (שהוא גרף של פונקציה גזירה ברציפות(באינפי 3 גם עבור פונקציות לא גזירות ברציפות ועקומים שהם לא פונקציות))
זה אירוע שונה מחישוב שטח מתחת לגרף. נחלק את הגרף להרבה קטעים, בכל קטע ניצור קו ישר שיעריך את הפונקציה. אורך של קו ישר אנו יודעים לחשב. מה האורך של הקטע? סכום אורכי הקטעים.
זה כמובן לא מדוייק וכדי לדייק זאת נדרש לעדן את הקטעים שלנו. בדיוק כמו שעשינו עם סכומי דרבו ורימן :)
נסתכל במיקוד על מקטע אחד והמיתר שמתאים לו - מהו אורך המיתר? פיטגורס:
ℓi=(xi−xi−1)2+(f(xi)−f(xi−1))2
לפי לגרנז': f′(ci)=xi−xi−1f(xi)−f(xi−1) ואז: ℓi=(xi−xi−1)2+f′(ci)2(xi−xi−1)2=(xi−xi−1)1+(f′(ci))2
כעת, נרצה לדעת את אורך כל הקטע: ∑i=1nℓi=∑i=1n1+(f′(ci))2⋅Δxi
אלו סכומי רימן שמתאימים ל-1+(f′(x))2.
נדלג על הפורמליות(באסה) ונקבל כי: אורך הגרף−L=a∫b1+(f′(x))2dx